מחקרים

'הילדים של היום הם לא הילדים של פעם', יגידו לכם כל ההורים בני כל הגילאים. זה כבר לא סוד ששיטות לימוד רבות שהיו נהוגות עד לא מזמן נחשבות מיושנות, ושילדי שנות ה-2000 זקוקים לגירויים ולשיטות לימוד חדשות ומרעננות, שימשכו ויעניינו אותם. מחקר ייחודי שנערך במעבדה לסקרנות של הפקולטה להנדסה ע"ש איבי ואלדר פליישמן הראה שלמידה חווייתית באמצעות רובוטים חברתיים עשויה לשפר משמעותית את הישגי התלמידים. הרובוט פטריק, שפותח במעבדה, לימד ילדים בני 9-5 לפענח שורשים של מילים והוביל לזינוק חד בידע שהפגינו.

ללמוד תוך כדי קפיצה

את המחקר ערכו ד"ר גורן גורדון מהמעבדה לסקרנות מהפקולטה להנדסה ע"ש איבי ואלדר פליישמן וד"ר עינת גונן מהחוג ללשון העברית ולבלשנות שמית מהפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ומי שכיכב בו לצד התלמידים הצעירים הוא הרובוט פטריק, שתוכנן על ידי הדוקטורנט עומר גבירצמן והודפס בהדפסת תלת ממד במעבדת הסקרנות. המחקר צפוי להתפרסם בקרוב בכתב העת International Journal of Social Robotics.

בשלב הראשון נבדק הידע המקדמי של הילדים. המחקר שבחן מודעות מורפולוגית, כלל כ-50 ילדים בגילאי 9-5 שלמדו לזהות שורשי פעלים ושמות עצם. לאחר אימון קצר בחילוץ שורשי מילים, נבדק הידע המקדמי של הילדים המבוסס על מה שלמדו במערכת החינוך, ונמצא שאף הילדים הגדולים בקבוצה הפגינו יכולת מועטה בזיהוי פעיל של שורשים. הילדים ענו נכון רק על 1.9 תשובות נכונות בממוצע, מתוך 10 השאלות שהוצגו בפניהם.

בשלב הבא, הוא שלב הניסוי, שנמשך שלושה שבועות, השתתפו הילדים בשלושה עד חמישה שיעורים בני 15-7 דקות בהנחיית הרובוט, במהלכם הוא לימד אותם לזהות שורשים של פעלים ושמות, כגון התגלגלנו, התנהג, מחשב, מזרקה, מנעול, תלבושת ואפילו של פעלים משורשים שאינם קיימים (כגון זילתנו והתרלש).

באמצעות סדרה של שאלות ותשובות והצגה של מילים ושורשיהן בנעימה ריתמית קבועה, פיתחו הילדים את המיומנות לחלץ את שורשי המילים. אולם בניגוד לשיעורים בבית הספר, שבהם הילדים יושבים במקומותיהם לאורך השיעור, הרובוט פטריק גם הפעיל את הילדים בפעילויות שונות, וביקש תוך כדי פעילות לזהות את השורשים הרלוונטיים. כך למשל ביקש הרובוט מהילדים לקפוץ בחדר ולצעוק את השורש של הפועל "לקפוץ", לחייך ולומר את השורש של הפועל "לחייך". לאחר מכן אמר הרובוט בעצמו את התשובה הנכונה ושיבח את הילדים על השתתפותם.

^{תכירו את המורה החדש לשפה. הרובוט פטריק מתכונן לשיעור}

לפעמים הגיל הוא התרגיל

בתום סדרת השיעורים נבדק הידע שרכשו הילדים. מסתבר שהישגי התלמידים זינקו מ-20% הצלחה ל-70% הצלחה: עלייה מ-1.9 תשובות נכונות מתוך 10 שאלות (לפני הניסוי) ל-7.07 בממוצע (לאחר הניסוי). תוצאה מעניינת במיוחד נרשמה בניתוח ההתאמה שבין הגיל להישגים: כצפוי, בקרב הילדים הגדולים נרשם שיפור משמעותי בהישגים. אולם הפתעה נרשמה בקרב הילדים הצעירים: בעוד שילדים בגילאי הגן הגיעו לניסוי עם ידע מועט בהשוואה לילדים הגדולים יותר, במהלך הלמידה הם השתפרו יותר והגיעו להישגים דומים לאלו של הגדולים יותר במבדק המסכם.

ד"ר גורן גורדון מסביר כי במעבדת הסקרנות שלו שוקדים על פיתוח רובוטים חברתיים למטרות חינוך והוראה, כך שאפשר יהיה ללמד תכנים לימודיים באופן חווייתי ומהנה ובעלות נמוכה. אחד הרובוטים, פטריק (Patricc), שפותח במעבדה ואף הודפס בה, הותאם לשיטת הלימוד שפיתחה ד"ר גונן, שמתבססת על הקניית מודעות מורפולוגית אקטיבית לזיהוי שורשים בגיל הילדות.

"על רקע משבר הקורונה, שבו נדרשת מערכת החינוך לפתרונות יצירתיים, אין כל ספק שלימוד באמצעות רובוטים יכול לסייע להתארגנות במוסדות החינוך מתוך הקפדה על הנחיות משרד הבריאות, בקבוצות קטנות, בצורה חווייתית ובלימוד תכנים חדשניים", אומרת ד"ר גונן. "הרובוטים מנגישים חומרים מתוחכמים גם לילדים צעירים מאוד ובאופן משחקי ומהנה, ששומר על הקשר עם קבוצת העמיתים. בתחום הוראת השפה הרובוטים מאפשרים הבנה עמוקה יותר של החומר, שכן בניגוד להוראה המקובלת בבית הספר, הנשענת על חילוץ שורשים מתמונת המילה הכתובה על ידי מחיקת אותיות מיותרות, הוראת הרובוטים כולה נעשית בעל פה".

"רובוטים חברתיים יכולים להיות עוזרי הוראה בכל מערכת החינוך, גם בקרב הגילאים הצעירים וגם בקרב תלמידי תיכון", אומרים ד"ר גורדון וד"ר גונן ומסכמים: "הרובוטים יכולים ללמד בצורה אפקטיבית תוכן בהקשרים שונים, בהוראה פרטנית, בקבוצות או למול כיתה שלמה. בתחום השפה, ניתן בעזרת הרובוטים החברתיים לקרב את הילדים לשפה, לייצר חוויית הצלחה ולנצל את חלון ההזדמנויות בעודם צעירים להציב רף גבוה, כך שתיווצר תשתית קוגניטיבית להעמקה בגיל בוגר. המורים הם, כמובן, הבסיס לכל הוראה בכיתה, אך הרובוטים עשויים להעשיר מאוד את חוויית ההוראה וללמד אף תכנים שברגיל אינם נלמדים".

המחקר הובל על ידי חוקרי אוניברסיטת תל אביב, פרופ' תלמה הנדלר, פרופ' יצחק פריד, ד"ר תומר גזית וד"ר טל גונן מבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית ספר סגול למדעי המוח, מהמרכז הרפואי תל אביב ע"ש סורסקי (איכילוב) ומבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. המחקר התפרסם ביולי 2020 בכתב העת היוקרתי Nature Communication.    

פרופ' הנדלר מסבירה שכדי לאבחן את התגובות במעמקי המוח, המחקר בוצע בקרב אוכלוסייה ייחודית של חולי אפילפסיה, בזמן שאלקטרודות הוחדרו למוחם לצורך בדיקות לקראת ניתוח להסרת המוקד האפילפטי. המטופלים התבקשו לשחק במשחק מחשב הכולל סיכונים מול הזדמנויות, והאלקטרודות אפשרו לחוקרים להקליט בדיוק רב פעילות של נוירונים באזורים שונים במוח שקשורים לקבלת החלטות, רגש וזיכרון.

רווח מול הפסד

במהלך המשחק הקליטו החוקרים את הפעילות החשמלית בתאי העצב של הנבדקים מיד לאחר שהרוויחו או הפסידו את כספם במשחק. הנבדקים התבקשו לפעול להשגת רווח כספי תוך לקיחת סיכון להפסד כספי מהמאגר שלהם, ומצאו כי תאי עצב באזור קליפת המוח הקדם-מצחית הפנימית הגיבו הרבה יותר להפסד ((punishment מאשר לרווח (reward) של מטבעות.

יתרה מכך, לחוקרים התברר שההימנעות מלקחת סיכון במהלך הבא, הושפעה בעיקר מפעילות לאחר הפסד באזור ההיפוקמפוס, הקשור ללמידה וזיכרון אבל גם לחרדה. ממצא זה מלמד על הקשר ההדוק בין תהליכי זיכרון וקבלת החלטות תחת סיכון (מצבי סטרס). כלומר, ההפסד קודד בהיפוקמפוס (אזור של זיכרון), והמשתתף שפועל במצב סטרסוגני של סיכון גבוה העדיף להיות זהיר ולהימנע מלהשיג את המטבע (ויתור על רווח).

חוויית הרווח, לעומת זאת, לא קודדה בזיכרון באופן שהשפיע על בחירת התנהגות עתידית מול אי ודאות. הדבר המעניין הוא שהתופעה נמצאה רק כאשר הנבדק השפיע על התוצאה במשחק ורק נוכח סיכון גבוה בצעד הבא, מה שמצביע על קשר אפשרי לתופעת החרדה.

פרופ' הנדלר מסכמת: "במהלך החיים אנו לומדים לאזן בין החשש מסיכון להפסד והשאיפה לרווח, ולומדים מהו הסיכון הסביר ביחס לרווח נחשק על סמך ניסיונות קודמים. האיזון בין שתי הנטיות הללו הוא מאפיין אישיותי, והפרעה שלו גורמת להתנהגות לא אדפטיבית כמו נטייה גבוהה ללקיחת סיכונים או הימנעות מוגזמת.

"המחקר שלנו מראה לראשונה כיצד המוח האנושי מושפע מחוויה של כישלון או הפסד כשהוא באחריותנו, וכיצד הטייה זו מייצרת התנהגות של הימנעות תחת אי-ודאות מלחיצה במיוחד. הבנת המנגנון המוחי עשויה בעתיד לכוון ולמקד טיפולים נוירו-פסיכיאטריים בהפרעות של הימנעות-יתר - כמו דיכאון, חרדה ופוסט-טראומה או הפרעות הקשורות לנטילה מוגזמת של סיכונים – כמו התמכרויות ומאניה".

בעולם שבו אנו חיים כמעט לכל מחלה ופגע יש תרופה. אנחנו נוטלים כדורים, מורחים משחות, בולעים סירופ, מרגישים יותר טוב ושוכחים מכל הסיפור. אבל חשבתם פעם מה קורה לפסולת הרפואית שלנו ולאן היא מגיעה? במחקר בהובלת פרופ' נועה שנקר ותלמידת המחקר גל נבון מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס וייז וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט נדגמו מי ים ב-11 אתרים שונים לאורך חופי ישראל. בעשרה מתוכם נמצא ריכוז משמעותי של שיירי תרופות, שמוזרמות דרך השפכים אל הים. שיירי התרופות נדגמו באיצטלנים – חסרי חוליות ימיים קבועי-מקום הניזונים מסינון מי הים. מסתבר שהחשיפה לתרופות עלולה להשפיע עליהם לטווח ארוך ולמעשה להפר את האיזון העדין של כל מארג החיים הימי, ואפילו לפגוע בחובבי המטבח הקולינרי שמבוסס על מאכלי הים.

מה לאיצטלנים ולתרופות של בני אדם?

איצטלנים הם חסרי חוליות ימיים שגודלם מספר סנטימטרים, הנצמדים למשטחים קשים כמו סלע, מזח או שובר גלים. מכיוון שהם ניזונים מחלקיקים קטנים שנמצאים במים - נאגרים בגופם במהלך הזמן חלקיקים רבים מהסביבה הימית, בהם חומרים מזהמים.

במסגרת המחקר דגמו החוקרים איצטלנים מתשעה אתרים לאורך חוף הים התיכון (אכזיב, עכו, המרינה בחיפה, שדות ים, תחנת הכוח בחדרה, חוף אכדיה בהרצליה, חוף הסלע בבת-ים, המרינה באשדוד והמרינה באשקלון), ושני אתרים בים סוף (המרינה באילת וריף הדולפינים). הם ביצעו בהם אנליזה כימית על מנת לחפש חומרים פעילים משלוש תרופות נפוצות בשימוש האדם, שידועות בכך שכמעט ואינן מתפרקות במכונים לטיהור שפכים ונותרות זמן רב בסביבה הימית: בזפיברט, המשמש להורדת רמות שומנים בדם; קארבאמזפין לטיפול באפילפסיה ולייצוב מצב הרוח; ודיקלופנק, נוגד דלקות המצוי בתרופה המוכרת 'וולטרן'.

הממצאים שהתגלו מדאיגים מאוד: ב-10 מתוך 11 האתרים שנדגמו נמצאו שיירים של התרופות שנבדקו בריכוזים משמעותיים.

• בארבעה אתרים (באשדוד, באשקלון, בשדות ים ובחיפה) נמצאו כל שלושת החומרים
• בחמישה אתרים (אכזיב, עכו, הרצליה, בת ים והמרינה באילת) נמצאו שיירים של שתיים משלוש התרופות
• בריף הדולפינים באילת, נמצאו רק שיירי תרופה אחת – דיקלופנק, אך בריכוז מדאיג
• ריכוזים גבוהים במיוחד של דיקלופנק ובזפיברט נמצאו בעכו, באשדוד ובאשקלון

רק באיצטלנים שנדגמו מהעומק בתחנת הכוח בחדרה לא נמצאו כלל תרופות.

^{בלעו תרופה? גל נבון דוגמת אצטלנים מסוג Styela plicata במרינה קישון (צילום: ליאון נובק)}

לא מתפרקות

פרופ' שנקר והחוקרת גל נבון מסבירות כי התרופות שבני האדם צורכים אינן מתפרקות בגופנו באופן מלא, ואחוזים גבוהים מהחומרים הפעילים מופרשים מהגוף בצורתם המקורית. בנוסף, עקב חוסר מודעות, תרופות שאינן בשימוש מושלכות לעתים קרובות לאסלה או לפח. מכוני טיהור השפכים הקיימים היום אינם ערוכים לטפל בשיירי תרופות, ואין פיקוח על ריכוזם בתום הטיפול בשפכים, בניגוד למזהמים אחרים. בסופו של דבר, חלק ניכר מהחומרים הללו מגיע דרך הביוב אל הים.

לדבריהן, בסביבה הימית ברחבי העולם ישנו מגוון גדול של שיירי תרופות, בהם סוגי אנטיביוטיקה, נוגדי דלקות, משככי כאבים, הורמונים, נוגדי דיכאון ועוד. "חלק ניכר מתרכובות אלה הן יציבות מאוד", מציינות החוקרות ומוסיפות: "הן אינן מתפרקות במהירות בסביבה הימית, והנזק ליצורים ימיים עלול להיות גדול במיוחד, מכיוון שהתרופות נועדו מלכתחילה לפעול על מערכות ביולוגיות (גוף האדם). כך למשל, מחקרים שונים שנעשו בעולם מצאו כי אסטרוגן המצוי בגלולות למניעת היריון יוצר סממנים נקביים בדגים זכרים, ולכן פוגע ביכולת הרבייה של מינים מסוימים; פרוזק גורם לאגרסיביות וללקיחת סיכונים בקרב סרטנים; נוגדי דיכאון פוגעים בזיכרון ובכושר הלמידה של דיונונים ועוד".

במחקר השתתפה גם המעבדה ההידרוכימית של המרכז לחקר המים בביה״ס לסביבה ומדעי כדור הארץ ע"ש פורטר בפקולטה למדעים מדויקים ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר, בראשות פרופ' דרור אבישר. המאמר פורסם באוגוסט 2020 בכתב העת Marine Pollution Bulletin.

לעצור את הזיהום הכרוני

״אנו עובדים כבר 15 שנה על הגורל הכימי-פיסיקלי של שיירי תרופות במקורות מים יבשתיים, והימצאותם של שיירים אלו בסביבה הימית הפתיעה אותנו. תוצאות המחקר מעידות על ההיקף הגדול של זיהום כרוני בשיירי תרופות, וכן על קליטתם של מיקרו וננו-מזהמים, הנמדדים בריכוזים נמוכים מאוד, באורגניזמים הימיים״, אומר פרופ׳ אבישר.

"במחקר שלנו מצאנו שישראל אינה פטורה מהבעיה הגלובלית החמורה של זיהום מי הים בחומרים תרופתיים. התרופות שאנו צורכים מגיעות לים, בעיקר באמצעות הביוב, וגורמות נזק רב לסביבה הימית ולהשפעה עקיפה על בני אדם, הניזונים ממאכלי ים ונחשפים לזיהום זה", מסכמת פרופ' שנקר. "כדי להתמודד עם הבעיה ניתן לנקוט בצעדים שונים. ברמת הפרט, אנו ממליצים לכלל האוכלוסייה לקחת אחריות אישית ולהשליך תרופות שאינן בשימוש למכלים המיועדים לכך בבתי המרקחת ובקופות החולים. כמו כן, אנו פועלים להרחבת המחקר בנושא ניטור זיהום התרופות לאורך חופי ישראל, על ידי אנליזה מתקדמת למגוון גדול יותר של תרופות שנמצאות בשימוש נרחב. בנוסף אנו בוחנים אילו שינויים נגרמים לבעלי חיים הנחשפים לריכוזים סביבתיים של תרופות אלה".

במהלך המחקר, שנערך על ידי פרופ' שמגר בן-אליהו מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח, ופרופ' עודד זמורה מהמרכז הרפואי אסף הרופא, עקבו החוקרים במשך שלוש שנים אחרי 34 חולים, שטופלו על ידם בניתוח להסרת גידול סרטני במעי הגס. בתקופת הניתוח, נתנו החוקרים לחולים שתי תרופות מוכרות ובטוחות: פרופרנולול (דרלין), תרופה להורדת לחץ דם ולהפחתת חרדה, ואטודולק (אתופן), תרופה המשמשת למניעת דלקות וכאבים. החל מחמישה ימים לפני מועד הניתוח ועד שבועיים אחריו, נטלו החולים את התרופות, כאשר מחציתם שימשו כקבוצת ביקורת וקיבלו תרופת פלסבו.

התוצאות שהתקבלו היו מעודדות מאוד: בקרב קבוצת החולים שקיבלה את הטיפול התרופתי נמצא כי הגרורות הסרטניות התפתחו רק אצל 12.5% מהחולים (2 מתוך 16 חולים). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה (שלא קיבלה את הטיפול התרופתי) התפתחה מחלה גרורתית בקרב 33% מהחולים (6 מתוך 18 חולי הביקורת), בהתאם לסטטיסטיקה המקובלת בקרב חולים מסוג זה. פרופ' בן-אליהו הביע סיפוק רב מהנתונים, אך מציין כי "למרות שהתוצאות מרשימות, יש לחזור על מחקר זה עם מספר גדול בהרבה של חולים כדי להוכיח שהטיפול אכן מציל חיים". המחקר פורסם באחרונה בכתב העת Cancer.

להוריד את הפוטנציאל הגרורתי ברקמה

לדבריו של פרופ' בן אליהו, התרופות הפכו את הגידול ואת התאים הסרטניים שנותרו אחרי הניתוח מרקמה פרו-גרורתית לרקמה עם פחות פוטנציאל גרורתי, וזאת על פי סמנים מולקולריים בתאים הסרטניים שנחקרו על ידם. כמו כן, התרופות שינו לטובה את כמות ואת סוג הלויקוציטים (תאי הדם הלבנים) שבגידול, מדדים שאף הם מנבאים סיכוי נמוך יותר להישנות הסרטן.

"כשהגוף נמצא במצב של לחץ פיזיולוגי (כמו ניתוח) או פסיכולוגי, הורמונים ממשפחות הפרוסטגלנדינים והקטכולאמינים מופרשים בכמויות גדולות", מסביר פרופ' בן אליהו. "הורמונים אלה מדכאים את פעילות תאי המערכת החיסונית, ובכך מעודדים בעקיפין התפתחות גרורות סרטניות. בנוסף, הורמונים אלו מעודדים תכונות גרורתיות באופן ישיר ברקמה סרטנית. במחקר שלנו הצלחנו להראות שבאמצעות טיפול תרופתי זול ונגיש, ניתן להפחית תגובות לחץ ודלקת של הגוף בזמן הניתוח, להשפיע על תכונות הרקמה הסרטנית, ובכך להקטין משמעותית את הסיכון להתפתחות גרורות שיתגלו חודשים או שנים לאחר הניתוח".

לאחר הצלחת המחקר הראשוני, פרופ' בן-אליהו ופרופ' זמורה קוראים לחולי סרטן המעי הגס והלבלב בישראל, שעומדים לפני ניתוח, להירשם למחקר קליני רחב היקף שהתחיל בימים אלו בשמונה מרכזים רפואיים שונים בישראל, במטרה להציל חיים.

ברוב המערכות מסוג זה, לא נדיר שעוצמת הקרינה תגדל או תקטן אפילו פי 10, זאת בגלל השינויים בקצב בליעת החומר על ידי החור השחור. אבל צוות מחקר בהובלת ד״ר בני טרכנטברוט וד״ר יאיר הרכבי, שניהם מהחוג לאסטרופיזיקה, זיהה שינוי מוזר בהתנהגות החור השחור המכונה 1ES 1927+654. הם זיהו הפרעה בתהליך בליעת החומר של החור השחור. יתכן שכוכב שהתקרב יותר מדי ל״שולחן הסעודה״ גרם להפרעה, ונבלע גם הוא.

התנהגות יוצאת דופן

סקר השמיים ASAS-SN מדד עלייה פי 50 בעוצמת הקרינה בתחום הנראה, שהגיעה מסביבת החור השחור. תצפיות שנערכו על ידי החוקרים באמצעות רשת הטלסקופים הרובוטית Las Cumbres, הראו שינויים מהירים בצורת הקרינה ובמקור שלה.

כמה שבועות לאחר מכן, כיוון הצוות את טלסקופי החלל Swift ,NuSTAR ו-NICER של נאס״א, ואת XMM-Newton של סוכנות החלל האירופית אל עבר החור השחור. החוקרים הבחינו בירידה פי 10,000 בעוצמת קרינת הרנטגן מסביבת החור. ״מעולם לא ראינו חור שחור מתנהג ככה״, אומר ד״ר טרכטנברוט. ״בדרך כלל, עוצמת הקרינה מהסביבה של חור שחור קשורה ישירות בקצב שבו הוא סופח חומר. לכן העלייה החדה בקרינה בתחום הנראה אמרה לנו שקצב הספיחה גובר, אך מצד השני, הירידה בקרינת הרנטגן אותתה לנו שקצב הספיחה דווקא יורד״.

עבר את גבול הטעם הטוב

״זה היה כל כך משונה, שבהתחלה חשבנו שאולי יש משהו לא בסדר עם הנתונים״, מספר ד"ר קלאודיו ריצ׳י, מאוניברסיטת דיאגו פורטלס בסנטיאגו, צ׳ילה, שמוביל כעת מחקר המשך על החור השחור. במחקר זה, צוות החוקרים בודק את האפשרות שכוכב סורר התקרב יותר מדי לחור השחור, והתפרק בעקבות כוחות הכבידה החזקים השוררים שם. בתרחיש כזה, שאריות הכוכב עשויות להתרסק על דיסקת החומר שהייתה שם קודם, לחמם אותה (וכך להגביר את עוצמת הקרינה בתחום הנראה), ולפזר חלק ממנה (וכך להפחית את קרינת הרנטגן). ״ראינו כבר כמה פעמים חורים שחורים מפרקים כוכב שמתקרב אליהם יותר מדי, אבל מעולם לא ראינו את זה קורה ליד חור שחור שכבר הייתה סביבו דיסקה של חומר, ואת ההתנגשות שנוצרת כתוצאה מכך״, אומר ד״ר הרכבי.

כמעט כל גלקסיה מכילה במרכזה חור שחור סופר-מאסיבי. חור שחור כזה יכול להגיע למסה של מיליון או אפילו מיליארד פעמים מסת השמש, אבל עדיין לא לחלוטין ברור למדענים איך הם גדלים למסות העצומות האלו. אחת האפשרויות היא שהחורים השחורים עושים זאת על ידי ספיחה רציפה של חומר שמסתובב סביבם. לאחרונה החלה להיחקר האפשרות שאולי בליעה מואצת של כוכבים יכולה לספק כמות גדולה מספיק של חומר לחור השחור. האירוע הנוכחי במערכת 1ES 1927+654 מספק הצצה ראשונה לשילוב של שני התהליכים.

אף על פי שכוכב סורר נראה כאשם המרכזי בהתרחשות, החוקרים מציינים שאולי זה לא כל הסיפור. אחת התעלומות הקשורות באירוע היא שהיחלשות קרינת הרנטגן לא התרחשה באופן "חלק". טלסקופ החלל NICER, המוצב בתחנת החלל הבינלאומית, זיהה עליות וירידות דרמטיות בקרינת הרנטגן, לפעמים פי 100 תוך כמה שעות. שינויים מהירים כל כך, שמתרחשים לאורך כל תהליך היחלשות הקרינה על פני כמה חודשים, מעולם לא נצפו קודם לכן. ״יש עדיין הרבה חידות בנתונים״, אומר ד"ר ריצ׳י, ״אבל זה מרגש, כי זה אומר שאנחנו לומדים משהו חדש על היקום״.